שומנופוביה

שנים ארוכות עבדתי במחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשלב מסוים הרגשתי צורך להתרענן. סגרתי אחרי את הדלת הכבדה של המחלקה, שואלת את עצמי אם יש מקום שאוכל להועיל בו יותר מאשר זה שהייתי בו. קיוויתי לעבוד במחלקה של הפרעות אכילה. אך כמו שקורה פעמים רבות במיקצוע הפסיכולוגיה, צורך היה אבל תקן לא. הוצע לי לפגוש אנדוקרינולוג ילדים, אחראי מרפאה, אשר  היה סבור שלמרפאתו נדרשת פסיכולוגית. למרות פגישה ארוכה יחסית לא הבנתי לשם מה אני נדרשת ומה תפקידי בכוח ולמרות זאת החלטתי לנסות. למרות שהגבלתי את עבודתי לאוכלוסייה של מתבגרים (שהרי אינני פסיכולוגית של ילדים), זרמו הילדים לחדרי. אם קודם לא הבנתי כלום, הרי שההמשך הפך להיות קשה יותר ויותר על חוסר ההבנה נוסף ערפל של טישטוש ובדידות. אחד ממטופלי הראשונים היה ילד חביב ונבון בן 11. אמו נפצעה קשה ברכב בו נהג האב, בעקבות פגיעת ראש ממנה סבלה השתנתה אישיותה לחלוטין ומאדם רך ונעים הפכה לאישה קצרת רוח הסובלת מהתפרצויות זעם קשות. האב עזב את הבית והאם הילד ואחיו עקרו לבית הסבא והסבתא ששנה קודם לביקורם אצלי, נישרף ביתם על כל רכושם. הילד סבל בבירור מתיסמונת פוסט טראומטית. החיים בבית החדש והמוזנח בקרב כל בני המשפחה הפגועים היו קשים, אביו מיעט לבקר וגעגועיו אליו היו קשים. למרות המצב הקשה הילד המשיך לתפקד בבבית הספר , ללמוד ולקיים קשר עם חבריו, תוך שהוא דואג באופן תמידי לאימו ולסבתו, מגיש להם תה למיטה. עוקב אחר לקיחת התרופות של האמא ומשתדל להרגיע אותה בזמן ההתקפים. את מצוקתו כיסה בכמויות לחם גדולות מרוחות בממרח שוקולד ומשקלו עלה בהתמדה. לא הילד ולא המשפחה זכו לעזרה נפשית. גם ממני הם לא ביקשו זאת. הבקשה הייתה אחת, חזקה ובלתי מתפשרת" שהילד ירד במשקל.
חשבתי שהילד הוא גיבור. אני עצמי לא הייתי מצליחה לעמוד בכל מה שהוא עבר בצורה נאצלת כ"כ ויחד עם זאת ההד היחידי שקיבל היה עבור משקלו.
למה בכלל שלחו אותו אלי? האם באמת מישהוא סבר שזה הזמן והמקום (המרפאה הייתה רחוקה שעתיים וחצי ממקום מגוריו ואמו הפצועה נסחבה יחד איתו באוטובוסים) לטפל במשקל שלו?, היו כ"כ הרבה דברים להתמודד איתם קודם לכן ואולי בכלל האכילה עוזרת לו עכשיו לשאת את כל הכאב הנפשי שהוא מתמודד איתו ולהמשיך לתפקד כ"כ יפה. הצלחתי להשיג לילד מילגה לחונך במקום מגוריו וכסף לחוג קרטה. המלצתי למשפחה על טיפול לכולם. הסברתי להם ולילד (ואני מקצרת כאן את סיפור כל התהליך) שמדובר בילד עם אישיות מדהימה וכוחות יוצאי דופן ויש להחמיא לו על כך ולפרגן לו, שכרגע אין הוא פנוי להתמודד עם הגבלות באכילה ואלו יבואו כשיהייה עסוק בתכנים קצת יותר "משחררים",  שיש לעזור לכל המשפחה עכשיו לעבד את כל מה שקרה ולהתמודד עם המציאות החדשה. המשפחה הבינה. הצוות הרפואי פחות. ממטופל למטופל הבנתי שאוכל הוא רק סימפטום של הקשיים, אבל אף אחד לא רצה לדבר עליהם. כולם רצו "להרוג" את השומן, "לקרוע" אותו באכזרים מגופו של הנושא אותו. מבלי להתחשב בכך שהוא מחובר לאדם, לנפש וכשקורעם ופוצעים את האחד גם השני מדמם.